החלטה בתיק ע"א 6137/12

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 10.6.2012 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) בת"א 1743/05, בגדרו התקבלה ברובה תביעת המשיבות ונקבע, כי על המבקשת 1 (להלן: עליזה) ועל המבקשת 3 (להלן: חברת בוקובזה) לשלם למשיבות 1 ו-3 סך של 3,588,839 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

1.        חברת בוקובזה, שעסקה בשיווק ומכירת הלבשה תחתונה, נוהלה על-ידי יונה בוקובזה ז"ל ובנו יעקב, הוא המבקש 2, ונמצאת בבעלות הנתבעים "או מי מהם" (פסקה 2 לפסק הדין). במהלך בירור התביעה הלך יונה לעולמו, ועליזה, אלמנתו ויורשתו, נכנסה בנעליו. מניותיה של המשיבה 1 (להלן: חברת בן פורת), העוסקת בייבוא הלבשה תחתונה, הוחזקו על-ידי אפרים ניימן ז"ל, אשר נפטר במהלך בירור התביעה, ורעייתו מרים, היא המשיבה 2.

           בין השנים 2003-2001 התקיימה בין הצדדים פעילות עסקית, במסגרתה יונה ז"ל שיווק באופן בלעדי פרטי הלבשה שיובאו על-ידי חברת בן פורת. בשנת 2003 החליטו הצדדים למסד את פעילותם המשותפת והקימו את המשיבה 3 (להלן: החברה) שמניותיה הוחזקו באופן שווה על-ידי הצדדים. זמן קצר לאחר מכן, פרץ בין הצדדים סכסוך שהוביל להפסקת פעילותה של החברה ולהגשת תביעה כספית, המורכבת מתביעת חברת בן פורת ומתביעה נגזרת שהוגשה בשם החברה.

2.        בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבות, לפיה בין השנים 2003-2001 התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות, זאת בדחותו את טענת המבקשים לפיה פעילותם העסקית התנהלה במסגרת יחסי ספק - לקוח. קביעה זו הובילה לבדיקת ההתחשבנות בין הצדדים, קרי בדיקת רווחי השותפות באותה העת ואופן חלוקתם, שבסופה נקבע כי על עליזה, אשר כאמור באה בנעליו של יונה ז"ל, לשלם לחברת בן פורת סך של 1,089,000 ש"ח. בית משפט קמא ביסס את קביעותיו, בין היתר, על חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט - רו"ח איינהורן, על קביעותיו בעניין שווי המלאי שהעביר יונה לחברה וכן על התרשמותו השלילית מעדותו של יעקב.

במסגרת תביעתה הנגזרת של החברה קבע בית משפט קמא, כי נוכח יתרת החוב של חברת בוקובזה במאזן לשנת 2006, עליה לשלם לחברה סכום של 851,839.05 ש"ח. בכך נדחתה טענת המבקשים כי מיתרת החוב יש לקזז את הוצאותיה של חברת בוקובזה לטובת פעילות החברה. כמו כן התקבלה טענת המשיבות לפיה חברת בוקובזה לא דיווחה לחברה על מכירת סחורות, ולא העבירה אליה את התקבולים מאותן מכירות. נוכח האמור נקבע שעל חברת בוקובזה לשלם לחברה סך של 1,648,000 ש"ח (כל הסכומים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועדים שונים). לבסוף, נדחתה תביעה אישית שהגישו המשיבות נגד יעקב בגין הפרת חובותיו כדירקטור ומנהל בחברה (המשיבות הגישו לבית משפט זה ערעור נגד דחיית טענתם בעניין זה - ע"א 6600/12, ובקשתן לסעד זמני בערעור, לפיו יוותרו על כנם עיקולים שהוטלו על דירות שבבעלות עליזה והעזבון - נדחתה על-ידי השופט ס' ג'ובראןביום 6.11.2012).

           בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר הוגשה כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, נדחתה על-ידי בית משפט קמא ביום 29.11.2012. עם זאת, נוכח טענות המבקשים באשר למצבה הכלכלי של חברת בן-פורת, נקבע כי על המשיבה 2 לערוב לכך שככל יתקבל ערעורם של המבקשים ניתן יהיה להשיב להם את הכספים שישולמו במסגרת פסק הדין. כך נקבע, כי הערת אזהרה שנרשמה על דירתה של המשיבה 2 תיוותר על כנה.

3.        כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הגישו המבקשים ערעור ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע, המחזיקה לא פחות מ-57 עמודים (להם צורפו שלושה כרכי נספחים), ולהלן נביא את עיקריה בלבד. בבקשה מתואר בהרחבה מצבה הבריאותי הקשה של עליזה. עוד נאמר, כי עליזה מתקיימת מדמי ביטוח לאומי ומדמי שכירות המתקבלים בעבור דירה שבבעלותה, וכי אין בהכנסות מועטות אלה כדי לכסות את הוצאות מחייתה. נטען גם, כי לעליזה מחצית הבעלות בשתי דירות (שבאחת מהן היא מתגוררת) כאשר חציין השני, נכלל בנכסי העזבון ומאחר שפרעון החיובים שהושתו בפסק הדין קמא ייעשה מתוך העזבון, המשיבות עשויות לפעול למימוש הדירות, והדבר עלול לפגוע בבריאותה עד כדי סיכון חייה. נטען גם, כי מנגד לא ייגרם למשיבות נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין. המבקשים חוזרים על טענתם, כי ככל שיתקבל ערעורם, הם יתקשו להיפרע מן המשיבות, שכן המשיבות 1 ו-3 אינן פעילות ואין להן מקורות הכנסה ואילו המשיבה 2 העידה שמקורות ההכנסה שלה מצומצמים.

           לעניין סיכויי הערעור נטען, כי אלה גבוהים נוכח השגיאות שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא. בין היתר נטען, כי על-פי הראיות שעמדו בפני בית המשפט ולפי עדויות הצדדים לא ניתן להסיק שהתקיימו יחסי שותפות בין הצדדים אלא לכל היותר יש לקבוע כי הצדדים פעלו יחד במסגרת "מיזם משותף". נטען גם, כי קביעות בית משפט קמא בנוגע לשווי המלאי שהועבר מיונה ז"ל לחברה שגויות אף הן, בין היתר, כיוון שאין זה סביר שיוחזק מלאי בשווי שנקבע, וכי נפלו שגיאות בהבנת מקצת הראיות שהובאו בפני בית המשפט בעניין זה. עוד נטען, כי ראוי לעכב את חלקו של פסק הדין המכוון נגד חברת בוקובזה שכן אין כל ראיה לפיה מכירות החברה לא דווחו או שלא הועברו כנדרש לחברה, ולחלופין שמי מן הנתבעים נושא באחריות לכך.

4.        המשיבות מתנגדות לבקשה. נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים שכן עיקר פסק הדין מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות בהן לא תיטה ערכאת הערעור להתערב. לטענת המשיבות, לא עלה בידי המבקשים להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. נטען, כי המבקשים עצמם טענו בפני בית משפט קמא כי יונה ז"ל הותיר אחריו עסק משגשג, ועל כן הם מנועים מלהעלות כעת טענות המציגות מצב דברים שונה. עוד נאמר, כי אין בטענה לפיה ייתכן שעליזה תיאלץ לממש את הדירה המושכרת כדי להטות את מאזן הנוחות, שכן בפסיקה נקבע שהצורך לממש נכס מקרקעין אינו מצדיק כשלעצמו את עיכוב ביצוע פסק הדין. עוד נאמר בהקשר זה, כי עליזה לא פרטה מהם מקורותיה הכספיים כנדרש. לבסוף נטען, כי קיים חשש שככל שתתקבל הבקשה, עלולים המבקשים לפעול בדרך לא דרך כדי "להפחית" מנכסי העזבון, ובכך לסכל את תוצאות פסק הדין. לחלופין נטען, כי יש להתנות את קבלת הבקשה בהעמדת ערבות בנקאית.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון, דין הבקשה להתקבל חלקית, כפי שיובהר להלן בפסקה 8.

           הלכה היא כי ביצוע פסק דין לא יעוכב אך בשל הגשת ערעור, למעט נסיבות חריגות (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני (17.9.2009) להלן: עניין ירדני). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר, כבענייננו, מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, או אז רובץ על המבקש נטל מוגבר לשכנע, כי סיכויי ערעורו טובים, וכי קיים חשש שמימוש פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך (ראו, למשל, ע"א 3791/12 נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' מרקעי תקשורת בע"מ (23.7.2012)).

6.        לעניין סיכויי הערעור, ובגדרי הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, על פני הדברים לא ניתן לומר שסיכוייו גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצוע מלוא פסק הדין, מה גם שמדובר בחיוב כספי. מעיון בערעור עולה, כי מרבית מטענות המבקשים מכוונות כלפי ממצאים שבעובדה. כך למשל, משיגים המבקשים על חישוביו של בית משפט קמא (שבחלקם מבוססים על חוות דעתו של רוה"ח איינהורן) וכלפי ממצאי מהימנות (ראו פסקה 16 לפסק הדין קמא) וכידוע בעניינים אלה "כדי להשיג התערבות הערכאה הערעורית יש לחלוף על פני משוכה גבוהה" (ע"א 8825/07 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן נ' י.פ.ה.ר פרדסים לפרי הדר בע"מ(6.12.2007)).

           כמו כן, יש מקום לחזור על דברי השופט ס' ג'ובראן בדחותו את בקשת המשיבות לסעד זמני בערעור:

"ראשית, על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא נראה כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס על קביעות עובדתיות שנקבעו לאחר ניהול הליך הוכחות" (ע"א 6600/12 הנזכר).

7.        גם איני סבור שעלה בידי המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן מובהק. ראשית אציין, כי טענות המבקשים בעניין זה אינן לגמרי בהירות, שכן בעוד שבגדר הבקשה הנוכחית נטען שיש לעכב את ביצוע פסק הדין כדי למנוע הליכים למימוש הדירות, בהחלטת בית משפט קמא נאמר בעניין זה כי "אין מקום להורות על עיכוב ביצוע מימוש זכויות המבקשת 3 [עליזה -צ.ז.] בדירות, מה גם שלטענתה הדבר אינו אפשרי". מעבר לכך, המבקשים לא פורשים בבקשתם תשתית עובדתית מלאה באשר לנכסי העזבון: מהו שווי הדירות, האם כיסוי החוב יחייב את מימושן של שתי הדירות, ולבסוף לא ברור אם עומדות בפני עליזה אפשרויות אחרות לקיום החיובים שבפסק הדין בלי שתיאלץ לממש את דירת מגוריה (לעניין מימוש נכס שאינו משמש למגורים ראו רע"א 214/88 טוויל נ' דויטש, פ"ד מד(3) 752, 754 (1988)).

           המבקשים מעלים חשש, כי ככל שיתקבל הערעור, הם לא יוכלו להיפרע מן המשיבות לרקע היעדר פעילות כלכלית בחברות ופרנסתה הדלה של המשיבה 2. המבקשים אינם נותנים דעתם די הצורך לכך שלחשש זה ניתן מענה מסוים בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר קבע כי על המשיבה 2 לערוב לכך שניתן יהיה להשיב את הסכומים ששולמו במסגרת פסק הדין, ככל שהערעור יתקבל, וכי לשם כך יש להותיר על כנה הערת אזהרה שנרשמה על דירתה.

           לפיכך, עם כל ההבנה למצבה הכלכלי והבריאותי הקשה של עליזה (אף שלבקשה צורף רק תצהירו של יעקב בעניין זה ולא תצהירה של עליזה. לעניין חשיבות התצהיר בבקשות מעין אלה ר' י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 862), אין בכך להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין במלואו, שכן כפי שציין בית משפט קמא יש להניח שנתונים אלה יישקלו ככל שיפעלו המשיבות למימוש הדירות.

           לעניין עיכוב ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לחיוביה של חברת בוקובזה הרי אף שהבקשה מחזיקה, כאמור, עמודים רבים, המבקשים התייחסו לחיוב זה בקיצור יחסי, וכלל לא ברור מן הבקשה מהו הנזק שייגרם ככל שתדחה בקשתה.